הגן נמצא על כביש 35, מזרחית לקרית גת, מול קיבוץ בית גוברין.

שטחו כ- 5,000 דונם ובו ריכוז יחיד במינו של אתרים היסטוריים, המרוכזים סביב שני מוקדים : חורבות העיר בית גוברין (אלאותרופוליס = "עיר בני החורין") ותל מרשה. ייחודו בריכוז גדול במיוחד של כ-1,000 מערות חצובות בקירטו ן, מערות מטיפוסים שונים. זהו  האזור העשיר ביותר בחציבות תת-קרקעיות בארץ, ואחד העשירים בעולם.

האתרים העיקריים בגן הלאומי בית גוברין הם : 

מערות פעמון – סדרה של 80 מערות גדולות המקושרות ביניהן במעברים חצובים. 

מערות קבורה צידוניות – סדרה של מערות קבורה מרשימות מהתקופה ההלניסטית, המעוטרותבחיות בר וביצורים מיתולוגיים.          
                      
מערכת משוכללת של בורות מים – בורות מים עצומים ששירתו את תושבי העיר מרשה בתקופה ההלניסטיטת .

מערת בית הבד– מערה ובה בית בד גדול ששוחזר על מרכיביו .   

מערת  הקולומבריום  -  מערה ובה כוכים ששמשו ככל הנראה לגידול יונים.

אמפיתיאטרון רומי ושרידי מבצר צלבני  שוכנים מצפון לכביש, ליד הכניסה לקיבוץ. כאן ניתן להלך על גשר בעירם של האבירים הצלבנים ולראות את חדר האוכל, חדרי הרחצה והמחסנים.

אפשר לתכנן במקום טיול של שעתיים עד יום שלם. המסלול מתאים לרכב פרטי, לאוטובוסים ולהליכה ברגל הכניסה בתשלום 
פרטים נוספים בטלפון 08-6811020 ובאתר של הרשות לשמורות הטבע והגנים הלאומייםwww.parks.org.il  

 גן לאומי בית גוברין – מרשה.                                                                                                

בראש הגבעה הגבוהה ביותר שבמקום נישא תל מקראי – מרשה. הוא היה מיושב מן התקופה הישראלית ועד הרומית, והגיע לשיא הפריחה בתקופה ההלניסטית (מאות 2-3 לפנה"ס).   בתקופה הרומית נטשו התושבים את תל מרשה, והקימו סמוך לו את העיר בית גוברין, שהפכה לבירת אדומיאה המערבית. 
בית גוברין מוזכרת בפעם הראשונה בכתביו של יוסף הן מתתיהו – "מלחמת היהודים". בספרות חז"ל מוזכרת בית גוברין מספר פעמים.
מקור השם בית גוברין ("בית הגברים") ארמי, אך במדרש הסבו אותו על שם הענקים שישבו כביכול לפנים במערות הגדולות, ולפיכך נקראה גם בית גיבוריה ("בית הענקים"). בעיר בית גוברין הייתה אוכלוסייה יהודית, ובמקום נמצאו כמה שרידים ארכיטקטוניים השייכים לבית כנסת. בית  גוברין הייתה מקום חשוב גם בתקופה הצלבנית. אנשי הכפר הערבי בית ג'וברין, שנטשו את המקום במהלך מלחמת העצמאות, ניצלו את הקירות החסונים של המבצר במקום כדי להשעין עליהם חלק מבתיהם.