אור משה דבורה

אור-משה (אורמוש) דבורה 

י"ט באדר תשמ"ב כ"ד בטבת תשס"ג
29/12/2002 - 14/03/1982

נם הבכור של אתי וגדי. נולד ביום י"ט באדר תשמ"ב (14.3.1982) בבית החולים "קפלן" שברחובות. אח להדר, שירן ולחן. את שמו קיבל על שם דודו משה, אחי אביו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים בעת שהתנדב לחלץ פצועים על מוצב "המזח" בתעלת סואץ – פעולה שעליה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל. לכל אורך חייו נשא אור- משה בגאון ובגאווה את ש ם דודו, וגמר אומר בליבו ללכת בדרכו.

אור-משה – " אורמוש" בפי אוהביו – היה ילד סקרן, ידען, תזזיתי, שובב וחברותי. דרכו אצה לו, כמו ידע כי עליו להספיק הכול בזמן הקצר שהוקצב לו. כך, כשהיה כבן חודש, הרים את ראשו מהמזרן ובחן את העולם בעיניו הגדולות, שופעות ההבעה; בגיל ארבעה חודשים בצבצה בפיו השן הראשונה; בטרם היה בן שנה ידע לפתוח את דלת ארונית הסטראו וללחוץ על הכפתור כדי להפעיל את המערכת; בן שנה ושמונה חודשים כבר דיבר שוטף, ובמהרה גילה יכולות מוטוריות מפותחות. 

בשנים הראשונות לחייו נדדה המשפחה בין יישובים שונים בדרום הארץ בעקבות עבודתו של האב, איש צבא קבע. אור -משה נולד בקריית מלאכי, את לימודיו היסודיים החל אורמוש בערד, בבתי הספר "יעלים" ו"עופרים" ; המשיך לכיתות ד'-ה' בבית הספר "צין" שבמדרשת שדה בוקר, וסיימם בבית הספר היסודי "מבואות" שבבאר טוביה,במהלך אותן שנים התגוררה המשפחה בערד, בבסיסי חיל האויר: נבטים, רמון וחצור ולאחר מכן בכפר ורבורג . אור- משה נכנס לבית הספר האזורי השש-שנתי "תיכון באר טוביה", שם למד בכיתות ז'-י"ב, וסיים את לימודיו במגמות גאוגרפיה ומחשבים. במהלך לימודיו בתיכון השתקעה המשפחה במושב כפר הרי"ף.

בעשרים שנות חייו "בלע" אורמוש את העולם והאיר אותו באור עצום. כילד אהב מאוד לשחק בלגו וברובוטריקים, לפרק ולהרכיב, ובכלל, גילה משיכה מיוחדת ל טכנולוגיה. בגיל שבע, כשמחשב עדיין לא היה פריט מצוי בכל בית, כבר היה למומחה של ממש בכל הקשור במחשבים – הן בתוכנה והן בחומרה. מכאן ואילך הפך ל"פריק" של מחשבים, ואהבתו זו לא התפוגגה מעולם. אורמוש ניחן בכישורים רבים: בתפיסה מהירה ובקואורדינציה מושלמת שאפשרו לו לבצע כמה פעולות בעת ובעונה אחת; בידיים טובות, שבהן תיקן מכשירי חשמל וכמובן מחשבים; בשמיעה מוזיקלית מעולה, שהתבטאה כבר בגיל חמש כשניגן על הפסנתר ובאורגן שירים ששמע מבלי לדעת תווים, ובשנים מאוחרות יותר – כשפרט על הגיטרה; ובדמיון מפותח שהתגלם במשחק התפקידים "מבוכים ודרקונים".

תלמיד טוב היה אור-משה אך לא משקיען. בבקרים התקשה להתעורר, ואמו ומורתו לא חדלו לטכס עצה כיצד לגרום לו להגיע בזמן לבית הספר. בשיעורים היה משתעמם במהירות, ולמגינת ליבם של מוריו היה קורא ספר ים, במקום להקשיב. על פי רוב הכילו מחברותיו רק את העמוד הראשון; כל יתר החומר הנלמד – נשמר היטב בזיכרונו. למען האמת, אור-משה פשוט אהב ללמוד בדרכו שלו, לרכוש השכלה וידע בכוחות עצמו. לא אחת היה נותר שולחנו בכיתה מיותם כי בחר להיות במקום אחר – אך מוריו לא יכלו לכעוס עליו לאורך זמן. סיפרה נאוה תמיר , המחנכת: "אף אחד לא עמד בפני קסמו, חיוכו, יושרו, טוב ליבו וכנותו." אפילו עם המנהלת, שנהגה "לשמור מרחק" מתלמידיה, הצליח אורמוש ליצור קשר קרוב. 

אהבת הקריאה והצימאון לידע הפכו את אורמוש ל"אנציקלופדיה מהלכת". כילד וכנער קרא בלי סוף, כשלושה-ארבעה ספרים בשבוע, היה אורח קבוע בספרייה והראשון לקרוא כל ספר חדש שהגיע, ואף סייע לספרנית בעבודת הספרייה. הז'אנר האהוב עליו היה מדע בדיוני , ואחד הספרים האחרונים שקרא בחייו היה מסדרת "שר הטבעות" של טולקין. ברשת האינטרנט מצא אורמוש כר נרחב להרחבת ידיעותיו ולהעשרת עולמו הפנימי וידע להפיק את היתרונות העצומים הגלומים בו.

יושרה ואמינות היו מתכונותיו הבולטות של אורמוש . בהיותו מומחה המחשבים של בית הספר ניתנה לו גישה למערכות המחשוב הרגישות, והוא לעולם לא ניצל זאת לרעה. גם תושבי הכפר שנעזרו בו בפעילותם המקוונת בחשבונות הבנק שלהם סמכו עליו בעיניים עצומות. בצניעותו, סירב אורמוש לקבל תשלום בעבור העזרה שהגיש, ו התמורה שהעניקה לו אחת המשפחות בכפר – נסיעה ברכבם המהודר וארוחת המבורגרים – גרמה לו אושר . 

אורמוש היה פעיל ומעורב בקהילה הבית-ספרית, ונרתם ב רצון ל כל פעילות חברתית, שכבתית ויצירתית. גם כאן לא תמיד עמד בלוחות הזמנים, אך חיוכו הקורן, ההסברים המקוריים שסיפק וקסמו הכובש עשו את שלהם. כאשר נערכו בבית הספר בחירות מדגמיות לכנסת, היה אורמוש אחראי לכל נושא התקשורת והלוגיסטיקה. חדר המצב התנהל מלשכתה של המנהלת, ואורמוש היה נרגש ביושבו על כיסאה, מפקח על העניינים באמצעות מכשירי הטלפון, גאה בזכות שנפלה בחלקו. על תרומתו הרבה לפעילות החברתית בבית הספר, קיבל במעמד טקס הסיום של כיתה י"ב תעודת הוקרה. אורמוש גם הצטיין בצילום, צילם בעבור תחנת הטלוויזיה המקומית ונחשב ל"אלוף" בעריכת וידאו. 

בהיותו הבן הבכור היה אורמוש מקור גאווה להוריו ומודל לחיקוי לאחיותיו. להדר היה קרוב במיוחד היות שהיו קרובים בגיל וגדלו יחד; על אחותו שירן תמיד גונן ואת חן, הקטנה, ניסה לחנך. אורמוש השכיל ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים ולעולם הסתפק במועט. אמו מספרת על יכולתו לפרגן ולהעריך כל דבר שעשתה למענו – "ח.ח. – חיזוק חיובי" היה מעניק לה אף על שניצל טעים שטיגנה. בעבורה, היה אורמוש תכלית הקיום, מימוש חלום האימהות, ואהבתה אליו לא ידעה גבול. 

אורמוש צמח במהירות . מבנה גופו היה דק, גבעולי וזקוף, והוא התנשא לגובה 194 סנטימטר. בגדיו ונעליו הובאו במיוחד מארצות הברית, ו בשל גובהו טעו רבים לחשוב כי הוא מבוגר יותר מ כפי גילו. "כגובה קומתו, כן צמחו ייחודו וטוהר נשמתו," נאמר עליו. אורמוש אהב לשחק כדורסל הגם שלא מימש את מלוא הפוטנציאל שהיה טמון בגובהו ; בנערותו שיחק בקבוצת הכדורסל של כפר ורבורג, ואהב לצפות במשחקי ה-NBA.

מועד גיוסו של אור-משה היה סמוך מאוד לתום לימודיו. מיד לאחר שסיים את בחינת הבגרות האחרונה טס לתקופה של חודש לארצות הברית, ולכשחזר התייצב בבקו"ם. בשל בעיית הקימה המפורסמת שלו חששו הוריו כי השהייה באזור זמן שונה תקשה עליו לתפקד, אך מרגע ש"עלה על מדים" הפך אורמוש ל"מורעל" אמיתי והיה חדור מוטיבציה להתחיל את שירותו . יום גיוסו, 25.7.2000, היה חלק ממחזור הגיוס הנרחב ל"משמר הגבול" ול "הנדסה קרבית", אך אורמוש דרש לשרת בשריון, לממש את מורשת דודו, וזאת על אף דאגתם הגדולה של הוריו. לא מעט נחישות ותעוזה נדרשו לו כדי להשיג את מבוקשו, אך גם שבוע עבודות רס"ר בבסיס הקליטה והמיון לא דיכא את רוחו , ולא היה מאושר ממנו כששובץ לגדוד 46 של חטיבת השריון 401 . אור-משה יצא לטירונות קרבית וסיים בהצלחה את מסלול המקצועות והצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה – הכשרה ללוחם). הוא העמיק בלימודי התו"ל (תורת לחימה), ביקש לחקור ולא רק לשנן , גם אם בדרכים בלתי שגרתיות כגון פירוק חלקים בטנק... מספר מפקדו: "זכורה לי הגדלת הראש של אור-משה בנושאים מסוימים, דברים שלא היית מצפה מחייל שזה הרגע סיים צמ"פ. ... לא נתקלתי במיומנות כזאת על בקרי התותחן, בכזאת זריזות ומקצועיות, בכזה צימאון לדעת עוד ועוד." בתקופת ימי "גאות ושפל" – ימי הטרור של אינתיפאדת "אל אקצה" – לחמו אורמוש וחבריו בפלוגה המבצעית "חוד החנית" בחברון, בבית ג'אלה, ב עזה וביריחו . באחד המארבים נאלץ אורמוש לשהות בתוך הטנק במשך למעלה מחמישים שעות. הוא ל א התלונן, וניצל זאת כדי להתמקצע עוד יותר. 

אורמוש אמור היה לצאת לקורס מט"קים (מפקדי טנקים) אך נרדם בשמירה, ונשלח למעצר למשך שבעה ימים שבמהלכם חל יום הולדתו . מפקדיו במעצר עליהם הספיק ל התחבב מאוד, החליטו לציין את האירוע בפתיחת בקבוק יין ובארוחת שניצלים הגונה ... אור-משה יצא למחזור הבא של קורס המט"קים, ומשסיימו מונה למפקד צוות ולמדריך בקורס צמ"פ בגדוד 52 – הגדוד שבו שירת דודו . על הרושם שיצר מספר דב קיראון, סגן מפקד המחלקה: "כבר מההתחלה פגשתי אדם כן ואמיתי, אחראי, מסור וקנאי למשימתו. ... הוא נתן לי דחיפה אדירה להתקדם, להשתפר ולשפר את מידותיי..." כמפקד הפגין אורמוש ידע מקצועי רב, אך מסירותו לחייליו ויחסו החם והאנושי הם שהפכו אותו למפקד אהוב ונערץ. אורמוש נהג לערוך ביקורי בית, ו אף סייע לחיילים שמצבם הכלכלי היה קשה. "הוא היה לנו כאב," אמרו חייליו. 

בסיום הקורס שהדריך חזר אורמוש לפלוגה המבצעית בתפקיד מט"ק, ושירת כחודשיים בפעילות במחסומים. בתפקידו האחרון, ביקש לחזור לצמ"פ על מנת להוביל ולחנך את דור הטנקיסטים של גדוד 52, ואף מונה לסמל מחלקה. "האמנו בך, ביושר שבך ובפיקודיות שלך," ספד לו המג"ד, "והחיילים אהבו אותך, העריכו אותך, ראו בך איש שיחה, מפקד מצטיין ואכפתי." 

מאז ומעולם היווה אור-משה את הדבק המשפחתי, את מקור השמחה, החיוך והצחוק, ויחסיו עם בני המשפחה התאפיינו בשיתוף ובפתיחות. הוא לא ויתר על אף מפ גש משפחתי ובכל יציאה הביתה הקפיד לבקר את הסבתות. בחופשותיו הקצרות ניצל כל רגע והספיק הכול: לבלות עם חבריו ועם חברתו נטע, לנגן ולהאזין למוזיקה , לצפות בסרטים ובמשחקי כדורסל, לקרוא ( הספר האחרון שקרא היה "קופסה שחורה" של עמוס עוז) – ולחלום על העתיד. 

חייו של סמל-ראשון אור-משה דבורה נגדעו ביום כ"ד בטבת תשס"ג(29.12.2002), שמונה חודשים לפני שחרורו, ימים ספורים לאחר שאמו קמה מ"שבעה" על אביה וביום הולדתה השמונה עשר של אחותו, הדר . בן עשרים היה בנפלו כשכדור רובה שנפלט פילח את חזהו בשעה שהמתין עם חייליו להסעה בתחנת האיסוף שב"אצטדיון טדי" בירושלים. על פי בקשת הוריו, הובא אור-משה למנוחות בבית העלמין הצבאי שברמלה, שם נטמן דודו שלושים שנה קודם לכן. מאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה וחבריו התקשו להיפרד – "הוא היה משכמו ומעלה בכל המובנים," אמרו בבכי , "אל בני אדם כמוך נקשרים מהר, אל מפקדים כמוך מתמכרים מהר, משטותניקים כמוך צוחקים מהר, מחברים כמוך אסור להיפרד כל כך מהר..." בהספד קורע לב סיפרה הדר, אחותו, על אהבתו הגדולה של אורמוש למחשבים, ו אביו, גדי, ביקש לטמון לצדו את המקלדת של מחשבו הפרטי. 

ספד לאור-משה מפקד גדוד 52, סגן-אלוף צביקה צורן: " ... זוכר אני את חיוכך הגדול שהשרה ברחבי הגדוד שקט ושלווה, והכי חשוב – שמחה. ... סימנת עבורנו את האור, את היום החדש שבפתח, וגם את העבר, בכך שנשאת בגאון ובגאווה את שמו של דודך. נדע להמשיך בדרכך ולחזק את משפחתך."

הספידו חגי כוחאי, מפקד המחלקה: "... לעולם לא הייתי יודע עד כמה אהבו אותך החיילים , אלמלא אתה לא פה. ... למדתי מהם הרבה על מה שהם למדו ממך – על הנאה בעבודה, על עשייה מתוך שמחה, על הדאגה והאכפתיות והיכולת לגרום לכל אחד מהם להרגיש מיוחד. ולמדתי ממך עד כמה יכול הלב לאסוף מן הטוב שנקרא אהבה ועד כמה חסר הוא בלעדיה. ... אנסה גם אני לאהוב בלי מעצורים, באמת." 

כתבה אחותו הדר: "... אורמוש, אתה לי אח ואתה לי חבר ושום דבר שבעולם לא ימלא את החלל הכה גדול שנפער בחיי. ... מתקשים לקבל את אובדן האוצר שהינך. אנו אוהבים אותך, ותמיד נאהב. אתה שלנו לעד."

כתב סתיו, חברו הקרוב: "... היית החבר הכי טוב שלי, היחיד שיכולתי לקרוא לו אח. ואני מרגיש כאילו הנפשות שלנו התחברו ונהיו לאחת, אתה זה אני ואני זה אתה, אנחנו אחד, וכל מה שנשאר עכשיו זה שאחיה את החיים שלי גם בשבילך ..." 

במלאות שנה לנפילתו, ספדה לאורמוש אמו: "... כשזכינו באור-משה כבן הבנו שיש בידינו הפיקדון היקר בעולם. ... ילד מלא אהבה, שכל כך אהב את החיים והחיים אהבו אותו ... תודה, אלוהים, שזכיתי להיות אימא של אור-משה. בן שכל כך היינו גאים בו. שבזמן כל כך קצר הספיק כל כך הרבה לתת ולהשאיר את חותמו בכל כך הרבה אנשים. חיוך שובה לב, חיבוק עם ידיים ענקיות, עצה, פתרון, הקשבה ועוד הקשבה, ידע, שמחה, אופטימיות. ... אור -משה, אני קוראת לך ואתה לא עונה לי, אז לפחות לחלום אותך עוד ועוד, שלא ייגמר לי לעולם."

במלאות ארבע שנים לנפילתו כתבה אחותו הדר: "מדהים איך הזמן יכול לקבל משמעויות שונות עבור כל חלק בגופנו. הראש – מבין ויודע באופן רציונלי שהזמן חולף לו מדקה לדקה ופתאום משנה לשנה. ... לעומתו, הלב לעתים מרגיש כל כך תלוש, שלפעמים לא מצליח להכיל את הכאב ואת הגעגוע. ובנוסף, ישנה הנפש – שהיא בכלל לא מצליחה להבין את מה שהראש והלב מבינים, כי היא יודעת שאתה איתנו בכל רגע נתון, שומר ומכווין כל אחד מאהוביך . ... מה שנותר לנו לעשות הוא לנסות ולחבר בין כולם, ומכאן להיות חזקים ממך ובשבילך ..."

אור-משה, החלל הראשון של כפר הרי"ף, הונצח בגלעד שהוקם לזכרו בכפר. בני משפחתו הוציאו לזכרו סידור וספר תהילים שהופץ בין מסיימי המסלול בחיל השריון, וכן באזכרות. כן הונצח בבית הספר "תיכון באר טוביה" ו בבית הספר היסודי "מבואות", שם ניטעו עצים לזכרו.
 

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

 

 

הסוכנות היהודית
שפלת יהודה
מעברים
הוועדה לתכנון ובניה יואב
שדות יואב
בית ספר צופית
בית ספר האלה
מתנס יואב
מ.א. יואב ד.נ. שיקמים, מיקוד 7981601 |  טלפון:08-8500707 |  פקס:08-8500759 | הצהרת נגישות |  צרו קשר